את ילדותי ביליתי בפרדס בין ארגזי התפוזים, שערמו הורי כגדר גבוהה סביבי: "הנה לך נייר וצבעים. ציירי את הצב הנחבא כאן בעשב ואל תזוזי עד שנסיים את מלאכת הקטיף". ממושמעת, נשארתי בכלא הארגזים, אך בה בעת הצלחתי להיחלץ ממנו בציירי דווקא את אדוות הגלים, את אצות הים ואת מעוף העורב ואת צמרות הברושים בתכלת השמיים.

 

כבר אז הבנתי, כי ניתן לשבור גדרות ולנוע במרחבים חדשים בכוחו המופלא של עולם הציור.

מאז אני מציירת ללא הפסקה בעיקר בצבעי שמן גדושי צבע ובפורמטים גדולים. לפעמים אני נעזרת במכחולים, באיזמל ציירים (שפכטל) ולעתים גם באצבעות.

 

הקורונה דרבנה אותי לצייר סידרת ציורים שיצרו גוף עבודות לתערוכה  בנושא "הצפה", הצפה

רגשית של אהבה , חרדה , מאבקים וחוסר וודאות, הרבה מצופים לאחוז בהם , מצוף אדום כמטפורה לדיוקן אישי, הצפה של משהו חוזר על עצמו " מכוניות ,מנופים ,ושמשיות ,הצפה של מים ועוד...

 

אני אוטודידקטית. אמנם למדתי ציור קלאסי באופן מסודר וממוסד פה ושם אצל אמנים שונים, אבל הנטייה המאוד ברורה שלי היא לוותר על ה"דקדוק" הנכון והמוקפד ולהיענות לאינטואיציה ולחירות ההבעה. לצייר בכנות, באותנטיות ומתוך קשב ונאמנות לעצמי.